א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר אל-אהרון ואל-בניו, ואל כל-בני ישראל, ואמרת, אליהם: זה הדבר, אשר-ציווה יהוה לאמור.
ג איש איש, מבית ישראל, אשר ישחט שור או-כשב או-עז, במחנה; או אשר ישחט, מחוץ למחנה.
ד ואל-פתח אוהל מועד, לא הביאו, להקריב קרבן ליהוה, לפני משכן יהוה--דם ייחשב לאיש ההוא, דם שפך, ונכרת האיש ההוא, מקרב עמו.
ה למען אשר יביאו בני ישראל, את-זבחיהם אשר הם זובחים על-פני השדה,
והביאום ליהוה אל-פתח אוהל מועד, אל-הכוהן; וזבחו זבחי שלמים,
ליהוה--אותם.
ו וזרק הכוהן את-הדם על-מזבח יהוה, פתח אוהל מועד; והקטיר החלב, לריח ניחוח ליהוה.
ז ולא-יזבחו עוד, את-זבחיהם, לשעירים, אשר הם זונים אחריהם: חוקת עולם תהיה-זאת להם, לדורותם.
ח ואליהם תאמר--איש איש מבית ישראל, ומן-הגר אשר-יגור בתוכם: אשר-יעלה עולה, או-זבח.
ט ואל-פתח אוהל מועד, לא יביאנו, לעשות אותו, ליהוה--ונכרת האיש ההוא, מעמיו.
י ואיש איש מבית ישראל, ומן-הגר הגר בתוכם, אשר יאכל, כל-דם--ונתתי פניי, בנפש האוכלת את-הדם, והכרתי אותה, מקרב עמה.
יא כי נפש הבשר, בדם היא, ואני נתתיו לכם על-המזבח, לכפר על-נפשותיכם: כי-הדם הוא, בנפש יכפר.
יב על-כן אמרתי לבני ישראל, כל-נפש מכם לא-תאכל דם; והגר הגר בתוככם, לא-יאכל דם.
יג ואיש איש מבני ישראל, ומן-הגר הגר בתוכם, אשר יצוד ציד חיה או-עוף, אשר ייאכל--ושפך, את-דמו, וכיסהו, בעפר.
יד כי-נפש כל-בשר, דמו בנפשו הוא, ואומר לבני ישראל, דם כל-בשר לא תאכלו: כי נפש כל-בשר דמו היא, כל-אוכליו ייכרת.
טו וכל-נפש, אשר תאכל נבילה וטריפה, באזרח, ובגר: וכיבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב--וטהר.
טז ואם לא יכבס, ובשרו לא ירחץ--ונשא, עוונו.
Tidak ada komentar:
Posting Komentar